גברים ונשים גם יחד: ההיסטוריה של נעלי העקב

התיעוד הראשון לנעלי עקב הוא פחות או יותר במאה ה-10. נעלי עקב שימשו את חיילי הצבא הפרסי שרכבו על סוסים כדי לעזור להם להישאר יציבים ולהצליח לרכב ולירות בחץ וקשת במקביל. עד המאה ה-17 בערך, נעלי עקב היו ממש נפוצים בקרב כל רוכבי הסוסים למיניהם, והצליל הזה של עקבים? כזה שהיום גברים מאוד מתביישים בו ונשים אולי ממש אוהבות אותו? היה סמל לעושר! ככל שהנעליים שלך יותר מרעישות – כך אתה יותר חזק ועשיר ומשפיע.

בסוף המאה ה-17 נעלי עקב הפכו להיות מזוהים עם מנהיגים, בני אצולה ואריסטוקרטים באירופה. זה כבר לא היה רק נעליים פרקטיות לרכיבה על סוסים, אלא נעליים אופנתיות שמשדרות גבריות וכוח, עוצמה צבאית אפילו.

באותה תקופה, האופנה הייתה להדגיש את הרגליים. לכן, המכנסיים היו קצרים יחסית והגרביים היו בעלי נוכחות. הכי אופנתי היה גרביים צמודים שמדגישים את השוקיים.

לואי ה-14, מלך צרפת במאות 17-18, הוא אחד מחובבי העקבים המפורסם בהיסטוריה – וכמה שיותר גבוהים. אומרים שזה בגלל שהוא היה נמוך. ב-1670 הוא חוקק חוק שקבע שרק בני אצולה בצרפת יכולים לנעול עקבים. הוא אפילו קבע טרנד נוסף – עקבים בצבע אדום, כאשר רק מי שתומך בו יכול היה לנעול אותן. ומה עומד מאחוריהן? סמל לעושר. לדבריו של המלך לואי, מי שנועל עקבים אדומים הוא עשיר מספיק כדי לא להצטרך לעשות כלום – ולא ללכלך את העקבים שלו. יש לו משרתים. ממממ לובוטין מישהו?

במאה ה-18 חלה תפנית. זו המאה שבה נראו לראשונה נשים נועלות עקבים, כמה שיותר מעודנים ויפים. נעלי העקב הפכו לסמל לרוך ויופי, וכמובן – לנשיות וסקסיות.

הסיבה הראשונה לכך היא הפונקציונליות. אם פעם נעלי עקב שימשו את הרוכבים, אחרי המהפכה התעשייתית – נעלי העקב הפסיקו להיות נוחות לגברים שיוצאים לעבודה. הן התאימו יותר לנשים שנשארות בבית. נעלי עקב היו סמל לחולשה – כי קשה לזוז איתן. וזה מתאים לנשים, לא לגברים. ככל שלנשים היו נעלי עקב גבוהות יותר – כך הבעלים שלהן היו עשירים יותר, כי זה אומר שיש להן משרתים שעושים עבורן הכל, והן לא צריכות ללכת יותר מדי.

הסיבה השנייה היא העובדה שנעלי עקב נתפסו כנעל לא רציונלית. קשה ללכת איתן והן לא נוחות ומכאיבות, ובאותה תקופה, אחרי המהפכה, תפסו את הגברים כאנשים רציונליים ואת הנשים כהיסטריות – ולכן הך טבעי שהן ינעלו נעלי עקב סיוטיות וגברים... לא. תוסיפו לזה את המהפכה הצרפתית שהפכה את האריסטוקרטיה לרעיון מוקצה – וכל זה גרם לנעלי עקב לגברים להפוך לפריט לבוש שיוצא מהמלתחה.

1730 הייתה השנה שבה גברים הפסיקו לנעול נעלי עקב. זו השנה שבה נעלי גברים הפכו להיות בעלי עקב מרובע, קטן ונמוך – והנעליים של נשים התחילו לטפס מעלה מעלה.

התחזקות נעלי העקב במלתחה הנשית לעומת הגברית קרתה סביב המאה ה-19, אז נרקם לו קשר בין נעלי עקב למיניות. באותה תקופה נולדה סצנת הפורנוגרפיה, שבמאה ה-20 הפכה לתעשיית קולנוע מצליחה, וצלמי הפורנו, שצילמו בעיקר תמונות סטילס, רצו את הנשים שלהם על עקבים. הם גילו שזה משנה את היציבה, מדגיש את הישבן ומוסיף אלמנט נועז ומסוכן, שמתפרש גם כסקסי.

ואז נולדו הסטילטו.

נעליים על עקב סיכה גבוה ודקיק, בשונה מהעקבים העבים שהיו נהוגים עד אותה תקופה. אומרים שהסטילטו נוצרו בשנות ה-30 אבל למעשה קיבלו את השם וההכרה רק בשנות ה-50 של המאה ה-20. המילה סטילטו לקוחה מאיטלקית והמשמעות שלה היא חרב דקה. מאז שנולד הטרנד, הוא אף פעם לא נעלם. המובילות של המגמה, מהרגע שבו היא נולדה, הן אודרי הפבורן ומרילין מונרו. מונרו אפילו הגדילה ואמרה שאין לה מושג מי המציא את הסטילטו, אבל כולנו חייבות לו. והיא צודקת, אף אחד לא יודע מי המציא את הסטילטו כי יש ריב על המידע הזה בין כמה מעצבים, ביניהן סלבטורה פרגאמו. הסטילטו מהר מאוד התחברו לעולם הפורנוגרפיה וקיבלו תדמית של נעל נשית, סקסית ומפתה.

בשנות ה-60, אחרי התאוששות קלה מהמלחמה, נעלי הגברים שוב עברו שינוי - והעקבים חזרו למלתחה שלהם. אפשר לקרוא לזה גיוון אופנתי, משהו שלא היה כמעט 200 שנה. במשך 200 שנה לגברים היו אותן נעליים – חום, שחור או אפור, עשויות עור (חוץ משנות המלחמה, אז היה מחסור בעור), עם עקב מינימלי מאוד מאוד. ואז הגיעו הסיקסטיז השמחות והביטלס שעפו על מגפי צ'לסי – מגפי בוקרים בגובה הקרסול, עם שפיץ מחודד ועקבים גבוהים. והיידה! זו הייתה יריית הפתיחה לעשור של גיוון אופנתי והרבה מאוד סוגי נעליים לגברים.

בשנות ה-70, עם התרחבות הגל השני של הפמיניזם שדיבר על שחרור נשי מדיכוי גברי, נולד בקרב נשים הצורך להיפטר מכל מה שמזוהה עם נשיות, וכן – זה כולל גם נעלי עקב. זה היה השלב שבו נשים הפסיקו לנעול סטילטו לתקופה קצרה. במידה מסוימת, אפשר לטעון שאחרי עשורים רבים של מונופול הסטילטו, לראשונה התחילו לייצר עבור נשים נעליים אחרות. המונופול נשבר.

בשנות ה-80, ואפשר אולי לומר על זה תודה למדונה, אם רוצים להודות על נעלי העקב כמובן, נעלי העקב חזרו לקדמת הבמה עבור נשים, אבל בגרסאות מרוככות יותר שכוללות עקבים שמנים ועבים והרבה פלטפורמות. המסר לעולם בשנות ה-80 היה שנשים נועלות נעלי עקב – אבל בשבילן, ולא בשביל גברים. מה שעוד קרה בשנות ה-80 הוא דיוויד בואי, שבחר נעלי עקב מוגזמות שוב ושוב נוכח החיבה שלו ללוקים שנעים על הרצף המגדרי. בואי היה אייקון אופנה שהוכיח שעל אף שבמשך שנים נעלי עקב נחשבו פריט לבוש נשי – הן לגמרי יכולות להתאים גם לגברים.

בשנות ה-90 נעלי עקב התחברו עם הרוקיסטים. אלו שלא פחדו מלק בציפורניים ואיפור שחור בעיניים. ועדיין, אלו תמיד היו נעלי בוקרים עם עקבים. לא חלילה נעלי סירה כן? כלומר, גברים איתגרו את הרעיון שנעלי עקב הן לא רק לנשים – אבל לא עד הסוף.

ומה קורה היום?

כבר הרבה שנים שמנסים להכריז על מותם של נעלי העקב - בעיקר עבור נשים. בעוד שעבור גברים נעלי עקב הן בשורה מעניינת, באווירת הג'ן זי שלא מפחד מהרצף המגדרי, עבור נשים ההתרחקות מנעלי העקב היא סוג של שחרור. ב-2016, בעזרתה של קייט מידלטון, לראשונה בהיסטוריה נקנו יותר סניקרס מאשר נעלי עקב בקרב נשים. המגמה הזו קיבלה בוסט רציני ב-2020 עם התפרצות מגפת הקורונה. ברגע שהסגרים הסתיימו גם העקבים יצאו מהארונות, אבל לא באופן אבסולוטי. חזרנו לנעול עקבים - אבל פחות. פחות בגובה, פחות בשפיץ. ועדיין, אם מבט קדימה - נראה שהקאמבק באופק.