האם אלכסנדר מקווין חזה את האופנה הדיגיטלית?

אלכסנדר מקווין היה מעצב פורץ דרך שהקדים את זמנו. על זה אין עוררין. העיצובים שלו היו מהפכניים, התעוזה שלו הייתה מפתיעה, התצוגות שלו היו יוצאות דופן. הוא חשב אחרת ויצר אחרת. הוא היה אומן. מאסטר. יש שיגידו גאון.

הוא פעמים רבות סלל את הדרך לעשייה העכשווית, זו שאנחנו מכירים היטב בעשור השני והשלישי של המאה ה-21. אבל האם הוא גם סלל את הדרך לאופנה דיגיטלית?

קודם כל, בואו נסביר: בגדים דיגיטליים הם פיסים ממוחשבים עשויים פיקסלים ולא טקסטיל, שנוצרו בטכנולוגיות מחשב ותוכנות תלת ממד. אפשר ללבוש את הבגדים הדיגיטליים רק במרחב המקוון. לא ניתן להרגיש אותם, ללטף אותם, לחוש אותם, להריח אותם ובטח שלא ללבוש אותם במציאות. בעידן המטאוורס והרשתות החברתיות בכלל, אנחנו רואים אותם יותר ויותר.

בשבוע האופנה בפריז בשנת 2006, הפינאלה הגדולה של אלכסנדר מקווין עשתה שימוש בבגדים דיגיטליים, עוד לפני שהגדרנו אותם כאלה.

בסוף התצוגה, נראתה הולוגרמה של הטופמודל קייט מוס, כשהיא לובשת בגדים בעיצובו של מקווין. מוס לא הייתה על המסלול באותו רגע, גם לא הבגדים. הפינאלה הייתה בלי בגד אמיתי ואפילו בלי דוגמנית אמיתית. בגד דיגיטלי. המעצב הגדול בחר לסיים את התצוגה שלו עם בגד שלא קיים במציאות הפיזית, המוחשית, הממשית. זה היה אמיץ מאוד לזמנו. הקהל היה מופתע מאוד. זה היה רגע של קסם.

אפשר גם לדבר על האלמנטים מסביב – ההולוגרמה הופיעה על משולש זכוכית, רפרנס בולט למוזיאון הלובר, כמי שמנסה לומר – העבודה שלי שוות ערך לאומנות. ההולגורמה של קייט מוס הזכירה לרבים את יצירת האומנות שבה מריה הקדושה עולה השמיימה, אולי גם קצת את לידת ונוס. מקווין יוצר קשר בין דת לאופנה, בין דת לאומנות. בין היסטוריה לאופנה עכשווית. אבל יותר מזה – יש פה מסר מגלומני. כי אם קייט מוס היא מריה הקדושה, מי הוא מקווין? הוא רואה עצמו אלוהים. כפי שאלוהים ברא את מריה הקדושה, כך מקווין ברא את מוס.

היום, במבט לאחור, הגראנד פינאלה של תצוגת 2006 בפריז לא רק הייתה רגע מפתיע, לא צפוי, חדשני ומרגש. זו הייתה מחשבה שהקדימה את זמנה. מחשבה לפיה בגדים יכולים להיות אמיתיים, גם בלי להיתפר במתפרה. גם בלי הפיזיות. גם בלי בד. גם בלי חומר. בגד יכול לחיות גם במרחב מקוון כלשהו, והוא עדיין יהיה בגד לגיטימי ומעורר השראה. הוא עדיין יהיה אופנה. מקווין גאון.