כל ההוכחות לכך ש"עושות כותרות" רחוקה מהמציאות

אחת הסדרות הכי מדוברות בזמן האחרות היא "עושות כותרות", או באנגלית: The bold type. הטירוף סביבה בהחלט מוצדק. היא סדרה כיפית, נשית, קלילה ומלאת סטייל (אם כי שנוי במחלוקת), שבדרכה מצליחה לגעת בהרבה נושאים חשובים ומורכבים שנוגעים למגדר, נשים, העצמה, חברה ופמיניזם.

הסדרה גרמה להרבה מאוד נשים לשקול הסבת מקצוע לטובת עבודה במגזין אופנה. אני מבינה את זה, אבל חייבת גם לעצור אתכן מלהתפטר. אני חייתי את זה במשך כמה שנים. עבדתי במגזין אופנה אינטרנטי והסדרה, איך לומר בעדינות, ממש לא כמו המציאות. זה כמובן מובן מאליו, שכן סדרות בהגדרתן מוגזמות לטובת העלילה, אבל בכל זאת רציתי להפנות את האצבע ולהציג כמה מההבדלים הניכרים.

תמונה מאינסטגרם: כוכבות ״עושות כותרות״

1. "פאשן קלוזט" - אותו ארון מפורסם בסדרה שאליו מגיעות הבנות ברגעי משבר. הוא מכיל את כל הטוב שיש לעולם האופנה להציע - בגדי מעצבים, תכשיטים ונעליים. אז במציאות, כמובן, אין באמת דבר כזה. נכון, לפעמים מגיעים למערכת פריטים מקולקציות חדשות של ביוטי ואופנה לטובת סיקור, אבל זה לא קורה הרבה. הרבה יותר נפוץ ללכת לאירוע השקה או הדרכה לעיתונאים על מוצר או קולקציה חדשה. בכל אופן, המערכת לא אוגרת פריטים. אז כן, הלב אולי נשבר, אבל במציאות אין דבר כזה ארון שמכיל פריטים של דיור, בלנסיאגה ומארק ג'ייקובס שנמצאים שם לטובת הפקות פנימיות של המגזין או אירועים שאליהם צריכות להגיע בנות המערכת. אגב, הסצנות שבהן סאטון, סטייליסטית המגזין, הולכת לאסוף (לשאול) בגדים מחנויות לטובת צילומים, כבר יותר דומות למציאות.

2. מחלקת האופנה - גם כאן מדובר בבדיה. כל מי שחלמה להיות סטייליסטית במגזין כמו סאטון - צר לי לבשר שאין דבר כזה. מחלקת אופנה שכירה של המגזין פשוט לא קיימת. לפעמים יש יועצת סטייל למגזין, אבל גם זה תפקיד שכמעט לא קיים (נפוץ יותר בפרינט ופחות בדיגיטל). לרוב מה שקורה זה שכשרוצים להרים הפקה מאגדים זמנית צוות לטובת הפקת אופנה חד-פעמית (צלמים, סטייליסטים, מאפרים, מעצבי שיער) והם לא עובדים שכירים קבועים של המגזין. לפעמים זו יוזמה של המגזין (למשל, כתבת שער) ולפעמים צוות מתאגד עצמאית, מייצר הפקת אופנה ומנסה לשלוח למגזינים שיפרסמו. בסקרלט לכל כתבה שמתפרסמת יוצרים הפקה תואמת עם סטיילינג למצולמים. זה לא ממש קורה המציאות. אין לזה תקציב. מה שכן קורה זה שהכתב/המפיק מבקש ממושא הכתבה לשלוח תמונה שלו שהוא אוהב ומאושרת לשימוש. לפעמים, אם המצב מאפשר כלכלית ותקציבית, שולחים צלם אל מושא הכתבה, אבל בלי סטיילינג ואיפור-שיער.

תמונה מאינסטגרם: מחלקת האופנה של עושות כותרות

3. אירועי חברה - במגזין סקרלט כל חודש משיקים משהו אחר ומרימים נשף. במציאות זה לא ממש ככה. לכל מגזין יש במקרה הטוב אירוע מסוקר אחד בשנה ובמקרה הפחות טוב - אף לא אחד כזה. להרים אירוע שכזה דורש המון כסף שבדרך כלל אין למגזינים ומערכות תקשורת באופן כללי. בקיצור, תגידו תודה שיש תלושים בחג.

4. הפסקות צהריים - בהפסקות צהריים של עובדות מערכת סקרלט אפשר להספיק להגיע לצד השני של ניו יורק, לשבת במסעדה יוקרתית, לעשות שיחת נפש עם זר - ולהספיק לחזור בזמן. גרוע מזה - הן גם מצליחות להספיק להגיע הביתה, לעשות סקס, ולחזור לעבודה כאילו כלום. אני בהפסקת צהריים שלי הייתי מחממת שניצל במיקרו ויושבת שוב מול המחשב כדי להספיק עבודה. זו אמנם תרבות עבודה רעה, אבל זו המציאות. למי יש זמן לשעתיים הפסקת צהריים כשיש דד-ליין וטירוף תכנים?

תמונה מאינסטגרם: כוכבת עושות כותרות

5. באותו עניין, בואו נדבר על סדר יום עבודה. במגזינים מודפסים (פרינט) יש יותר זמן, יחסית, לעבוד על כתבה. בדיגיטל (אתר מקוון) יש פחות. בסדרה הן עובדות על פרויקט אחד בחודש, שזה אולי הגיוני כשסקרלט הוא ירחון. אבל מה קורה כשהוא הופך להיות אינטרנטי? הקצב היה צריך להשתנות וזה לא קרה. בואו נגיד את זה ככה, אתר לא יכול להרשות לעצמו לעלות כתבה אחת בשבוע למדור "הפמיניסטית הכושלת" של ג'יין. הוא צריך לייצר תנועה ונראות. קאט בטח הייתה מבינה את זה. במציאות של היום כתב במגזין דיגיטלי מייצר כמה וכמה תכנים ביום. הרבה יותר מכתבה אחת. אולי בגלל זה לא היה לי זמן לנסוע לקצה השני של העיר למסעדה יוקרתית בארוחת צהריים.

6. מסלולי קידום - כמה כיף לג'יין שאחרי שתי כתבות מוצלחות היא זוכה בפרס, נכנסת ל-30 מתחת ל-30 של פורבס והופכת להיות העורכת הראשית של האתר, כשהיא בסך הכל בשנתיים בתפקיד. לא שאין סיפורי הצלחה במציאות, כן? אבל זה די נדיר. צריך לעבוד קשה כדי לקבל פרסים והוקרה ובטח כדי להתקדם לתפקיד כל כך בכיר. הכי בכיר. שוב, היו מקרים מעולם, אבל זה לא הסטנדרט, אז אל תצפו. סחטיין עלייך ג'יין, כן?

תמונה מאינסטגרם: דמותה של ג׳קלין קרלייל בסדרה עושות כותרות

7. ג'קלין קרלייל - דמותה של ג'קלין, למי שלא יודע, מבוססת על אישה אמיתית - עורכת מגזין קוסמופוליטן. סימן שיש אנשים כאלה. מצד שני, גם דמותה של מירנדה פריסטלי ("השטן לובשת פראדה") מבוססת על אישה אמיתית, אז בטוח שיש כאן הקצנה. חשוב לדעת שבוסית כמו ג'קלין זה דבר נדיר בשוק העבודה. בלי להגיד שום דבר על האנשים שעבדתי איתם, שהיו נהדרים, באמת שהלוואי וכולנו היינו זוכים למנהלת כמו ג'קלין קרלייל, תמיד, בכל מצב.