מה המשותף בין אופנת עילית וכדורגל?

לפני זמן מה צפיתי במשחק כדורגל חשוב. במקום לשאול את השאלות שלפי כל הקלישאות נשים מרבות לשאול בזמן משחק – כמו איזו קבוצה לובשת איזה צבע ופעם נוספת מה המשמעות של פנדל ונבדל, החלטתי להתרכז בנושא אחר – האוהדים.

שקעתי במחשבות על כמות האוהדים העצומה שהגיעה למשחק, שהזילה דמעה כאשר הקבוצה האהובה עליה ספגה גול, והריעה באושר עילאי כאשר הקבוצה שלה ניצחה במשחק. ניסיתי להבין מה עומד מאחורי האהדה המטורפת הזו של גברים לקבוצת הכדורגל שלהם, קבוצה שאותה הם לא מחליפים, לא משנה כמה שנים יעברו ויותר מזה – כמה אנשים יתחלפו בקבוצה עצמה – מבחינת השחקים והמאמנים.

אחרי ששאלתי שאלות ושקעתי במחשבות, נפל לי האסימון – אהדה לקבוצת כדורגל היא מסורת. היא אהדה של סמל, ולא של האנשים שמרכיבים את הסמל. כלומר, לא משנה כמה אנשים יתחלפו במכבי תל אביב, מכבי חיפה, בית"ר ירושלים או הפועל באר שבע (או כל קבוצה אחרת) - מה שמשנה זה הסמל של הקבוצה, המשמעות, הרעיון ואם תרצו – המותג. האוהדים מעריצים את שם הקבוצה, לא את האנשים שמביאים להם את הניצחון, הלוא הם השחקנים והמאמן הנוכחי.

זה הזכיר לי תופעה שאני מכירה היטב מאופנה – אהדה למותג על. כשאנשים מתרברבים שיש להם במלתחה תיק של שאנל, נעליים של גוצ'י, מזוודה של לואי ויטון או שפתון של דיור – הם לא מתרברבים במנהל הקרייאטיבי הנוכחי של המותג שאמון על העיצובים, בתופרים, בעובדי המפעל – אלו שסיפקו את המוצר המוגמר. לא, ממש לא. הם מתרברבים בסמל, במשמעות, במותג.

כשמדברים על מותגי אופנת על, האנשים שהם ה"סמל", כבר אינם חלק מהיצירה משום שמרביתם אינם בין החיים יותר. קוקו שאנל מתה מזמן, גם לואי ויטון, גוצ'יו גוצ'י, כריסטיאן דיור או כריסטובל בלנסיאגה. מי שקונה פריטים מבתי האופנה שלהם היום, ממש לא קונה את היצירה שלהם, אלא קונה פרשנות עדכנית של מי שהיום עומד בראש בתי האופנה האלה. כמה מכם יודעים מי זו וירג'ין ויארד? אלסנדרו מיקאלה? מריה גרציה קיורי? וירג'יל אבלו? (ואלו הם עוד המפורסמים שברשימה...). אלו הם האנשים שעומדים מאחורי המותגים הגדולים – שאנל (וירג'ין), גוצ'י (אלסנדרו), דיור (מריה), לואי (וירג'יל). הם אלו שמביאים לכם את הפריטים שאתם אוהבים, אבל הם לא משנים – כי אתם רוצים את המותג. את שאנל, גוצ'י, דיור ולואי.

תחשבו על זה, יכול להיות שהיום ימונה מעצב חדש לסן לורן ויעצב קולקציה שבכלל לא תהיה לרוחכם, אבל זה לא משנה – כי יש לו את החתימה של סן לורן, וזה מספיק כדי לאהוב את היצירה שלו. זה בדיוק מה שקורה בכדורגל. יכול להיות שלקבוצה שאתם אוהדים יגיע מאמן חדש, שעד לפני עונה אימן בכלל את הקבוצה היריבה הכי גדולה שלכם, אבל זה לא משנה. הצוות פשוט לא משנה, כי מה שמשנה הוא הסמל, המותג, המסורת.

אני רוצה לסכם ולהגיד שלא יודעת מהי הדרך הנכונה להתנהל בחיים, ולא זו מטרת הפוסט. האם יש מקום לאהדה מסורתית? אולי כן ואולי לא, אבל מה שבטוח - נחמד לגלות שיש קשר בין כדורגל לאופנה, ושכולנו, גברים ונשים, מונעים מאותם תהליכים פסיכולוגיים רגשיים.

אז נשים, בפעם הבאה שגבר אומר לכן שאופנה זה שטחי, תגידו לו שהוא טועה. אופנה זה בדיוק כמו כדורגל.